בבוקר השבעה באוקטובר התעוררנו בבהלה מרעש האזעקות, פתחנו חדשות ומייד הבנו שמדובר באירוע חריג. לא עבר זמן רב ופלג קיבל טלפון מהמפקד שלו שהודיע לו על מצב חירום והפעלת צו-8. הוא ארגן במהירות את הציוד הצבאי, לבש מדים, נישק אותי ויצא מהבית אל הכאוס והאימה. כמו בסרטים. שנינו לא ידענו מתי נפגש שוב. לא העליתי בדעתי שהוא יוצא לשבועות ארוכים, ובוודאי שלא לחודשים ארוכים. ימים אחדים לאחר מכן הוא הפקיד את הטלפון שלו ונכנס ללחימה בעזה.

ביום שבו פלג חזר משדה הקרב, משהו בו היה שונה. אבל גם בי. הזוגיות שלנו, שהייתה תמיד חזית אחת חזקה, התפצלה לשתי חזיתות נפרדות. מצאנו את עצמנו מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם הכאב, הריחוק והבלבול שהביאה איתה המציאות אחרי השבעה באוקטובר.במשך 100 ימים איירתי איור אחד בכל יום – איורים שמציגים רגעים אינטימיים, רגעים שאבדו, ורגעים שנותרו בחיים שלנו כזוג. דרך האיורים, מצאתי שפה חדשה שדרכה הצלחתי לדבר על מה שלא תמיד הצלחתי לומר בקול: על הפחד, על העצב, ועל הצורך למצוא בתוכנו כוחות חדשים כדי להתמודד עם הכאוס שסביבנו.